1. על טקס ה'בנדיסיונס דה מובילידאדס' בעיירה קופאקבאנה שבבוליביה
צריך לראות את זה כדי להאמין.
מדי יום, בין 10:00 ל-14:30, מתקיים בחזית הקתדרלה של העיירה הבוליביאנית קופאקבאנה (המכונה 'קופָּה'), אשר לחופה הדרומי של ימת טיטיקקה, אחד הטקסים היותר יוצאי דופן והמוזרים שראינו במסענו בפרו ובוליביה, ובכלל. זהו טקס ססגוני ומיוחד שבו מברכת הכנסייה לא אנשים בשר ודם, אלא כלי רכב - מכוניות, משאיות ואוטובוסים, טקס ה"בנדיסיונס דה מובילידאדס" (Benediciones de Movilidades). ואם אתם כבר מתים מסקרנות לשמוע ולראות מה בדיוק קורה שם, ובצדק, תנו לי כמה דקות לספר לכם מעט על המקום המיוחד הזה, לפני שאגיע לטקס עצמו.
מפת תבליט של ימת טיטיקקה הנחלקת בין בוליביה לפרו. במרכז האגם על חצי אי העיירה קופאקבאנה (צילום: איציק גונן)
ובכן, אתחיל עם ימת טיטיקקה הסמוכה, שהגבול בין פרו לבוליביה חוצה אותה במרכזה ואשר ארחנו לה לחברה במשך מספר ימים במהלך טיולנו לפרו ובוליביה. כל תרבויות האנדים התייחסו ביראת כבוד מיוחדת לימה הזאת, הגבוהה שבימות העולם, 3,820 מטר מעל פני הים, שאורכה יותר מ-230 ק"מ ורוחבה 97 ק"מ, שטחה 8549 קמ"ר, ועומקה המרבי 263 מטר. ימת טיטיקקה היא ימה מרשימה של מים מתוקים הסגורה בין הרים שגובהם מתנשא ליותר מ-6400 מטר, שהִמצאה כאן, בתוככי היבשת, עורר תמיד אצל האנשים (וכמובן גם אצלנו) פליאה רבה. נראה כי פליאה זו היא גם הסיבה לכך שבשמה של ימה זו נקשרו מיתוסים וסיפורים רבים לאורך כל ההיסטוריה ועד היום.
ימת טיטיקקה (צילום: איציק גונן)
בתודעה המקומית ימת טיטיקקה היא רחם העולם, ממנה נולד הכל. כרחם קשורה הימה בטבורה לאם הגדולה, לפאצ'אמאמה, שבה הכל נובט ובה הכל שוקע, זו שמאכילה חיים ומתים גם יחד. ומכיוון שכך צריך להזין אותה: בגופה קוברים מאכלים, עובּרי למה ודברי מתיקה, ובטקסים שונים מלקקים את הנוזל אותו שפכו בין אבניה, משל היו המלקקים תינוקות היונקים משדי אמם. זו גם הסיבה שלא יעלה על דעתם של בני שבטי האיימרה או הקצ'ואה, שהתבססו כאן ליד הימה עוד לפני תרבות האינקה, לשתות מיין התירס הקדוש, הצ'יצ'ה, לפני ששפכו לאמא אדמה מעט מהנוזל. את הסיפור הזה, אגב, סיפר לנו בגאווה רבה טיטו, בן שבט האיימרה, שבט שזכה לעושר רב בזכות עדרי הלמות והאלפאקות שגודלו כאן באיזור, והמשיך להחזיק בעושרו ובמידה רבה של עצמאות גם בימים בהם שלטו באזור מלכי האינקה, שבירתם היתה קוּסקוֹ.
אי הלבנה (Isla de la Luna) באגם טיטיקקה, כשהשחר מפציע (צילום: איציק גונן)
האל וירַקוֹצָ'ה, בורא העולם והאנשים, נולד כאן. השמש עצמו, האל אינטי, נוצר ב'אי השמש' שבימה (Isla del Sol) כשהוא מוקף מים וערפל, וגם הלבנה התעוררה משנתה בתוך מימי הימה באי הנקרא על שמה (Isla de la Luna). גם העמים והשבטים של אזור האנדים, ובהם משפחת מלכי האינקה, נוצרו על ידי האל באחד מהאיים הרבים הנמצאים בימה. לפי אחד מסיפורי שבט האיימרה, שעד היום רואים בימה מקום קדוש, האזור כולו היה פעם עמק אחד גדול ומעליו הר. בעמק חיו בני האדם, ובהר הפומה. האלים השביעו את יושבי העמק וההר לשמור על גבולות מחייתם, אך האדם חרג מגבולו והגיע לאזור הפומה. פרצה מלחמה ושני בני האל נלחמו זה בזה. יד הפומה, שהגן על ההר, היתה על העליונה וסופו של האדם היה קרוב. האל התעורר והציל את האדם, אך בכאבו על מלחמות בניו פרץ בבכי. מבול דמעותיו מילא את העמק והפך לימה. לכן טיטיקקה הוא אגם קדוש, מקווה דמעות האלים, שגם להם לב וגם סבלם מובע בדמעות.
רחוב בעיירה קופאקבאנה (צילום: איציק גונן)
ואי אפשר בלי צ'ה ידידנו, במסעדת תרמילאים בקופאקבאנה (צילום: איציק גונן)
אחד ממלכי האינקה בנה ליד הימה עיר שתשמש כאכסניה לעולי הרגל למקדש השמש שבימה. הוא כינה את העיר החדשה קופאקבאנה, 'המצפה הכחול', ובנה בה מרחצאות לטהרה, בתי עולם המקשרים את החיים לעולם המתים, וכן מחסני אוכל ובתי תמחוי. קשה לדעת היום את מקומה המדויק של העיר, כיוון שבשני מקומות הסמוכים זה לזה, העיירה קופאקבאנה שבבוליביה והעיר פוּנוֹ שבפרו, נמצאו שרידים העשויים להצביע על קיומה של עיר מתקופת האינקה.
עם הכיבוש הספרדי במאה ה-16, הגיעה לכאן מריה, אמו של ישו, הבתולה הקדושה שאחד משמותיה הקשורים לפולחן הטהרה הוא 'בתולת הקנדלריה' ('מריה הקדושה של הפמוט'). שבט איימרה אימץ באהבה את האם החדשה עם התינוק בידיה, וזו הפכה עבור האינדיאנים סמל לפוריות. השמאנים שלחופי הימה מכנים את בתולת הקנדלריה בשם סורימאמה, שהיא אחת ההתגלמויות של האם הגדולה (פאצ'אמאמה), השומרת על השטח והגידולים החקלאיים שבו. לכן בחגיגות הבתולה מקנדלריה, המתקיימות בתחילת פברואר, 40 ימים לאחר לידתו של ישו, מתקשטים המאמינים בפרחי בר, בקלחי תירס, ובצמחי מים, כל מה שמסמל את האם הגדולה אשר בגופה נוצרת החקלאות.
'בתולת הקנדלריה' בקתדרלה הלבנה בקופאקבאנה (צילום: סנר סן)
שנים לאחר הכיבוש הספרדי, הציע אחד מבני משפחת המלוכה של האינקה לשליטים הלבנים לפסל במימונו דמות של הבתולה, שתהיה מרכז הפולחן והחגיגות. זה לקח זמן רב אך לבסוף הושלמה המלאכה כשפסל הבתולה קורם עור וגידים, עשוי כולו מצמח האגבה, מצופה בצבע כסף ובפרחי מתכת, ומקושט בדים בשלל צבעים. על ראש הבתולה הונח כתר זהב וחצי סהר של אבנים יקרות, ובידיה הילד ישו שגם לראשו כתר זהב. הפסל גולף ע"י האמן האינדיאני פרנסיסקו טיטו יוּפאנקי וניצב עד היום בחדר מריה הקדושה בקתדרלה הלבנה החולשת על העיירה קופאקבאנה.
תושבי קופאקבנה מספרים שמיד לאחר הופעתה של הבתולה הקדושה התחילו להתרחש במקום ניסים. נכים קמו על רגליהם, עיוורים החלו לראות, והבתולה החלה להופיע בחלומותיהם של המאמינים. המקדשים המקומיים בקופאקבנה ובעיר השכנה פונו (Puno) שבפרו, שגם בה פוסלה דמות הבתולה הקדושה כדמות הפסל שבקופאקבנה, הפכו מוקד עליה לרגל למאמינים שהגיעו לגעת בפסל הבתולה הקדושה כדי לזכות בנס.
מוכרת בחנות פרחים ליד הכנסייה, מחכה לנהגים שיבואו לקנות פרחים (צילום: איציק גונן)
וכאן אנחנו מגיעים לטקס ה'בנדיסיונס דה מובילידאדס' (Benediciones de Movilidades), הטקס המוזר הזה. כבר כשאנחנו מתקרבים לכיוון הקתדרלה אנחנו מבחינים בתור ארוך של מכוניות הממתינות לתורן במעלה הרחוב, מכוניות פרטיות, טנדרים, משאיות, הכל. קטע הרחוב שמול הקתדרלה מלא בדוכני פרחים הניצבים זה ליד זה, כשבכל דוכן יושבת מוכרת כשלראשה המגבעת הבוליביאנית המפורסמת, מוכנה למכור פרחים לבעלי המכוניות ומשפחותיהם. יושבי המכוניות עצמם מגיעים לטקס לבושים במיטב מחלצותיהם כשאתם כל בני המשפחה, האשה והילדים, וכשמגיע תורם הם עוצרים את הרכב ברחבה שמול הקתדרלה, ופורקים ממנו ארגז מלא בקבוקי בירה ובקבוקי יין וגם רכבי צעצוע קטנים בדמות הרכב המשפחתי אותם מחזיקים הילדים.
המשפחה המאושרת מצטלמת בחזית רכבם (צילום: איציק גונן)
הרכב אתו באו זוכה לקישוטי פרחים, שרשראות צבעוניות ודגלי בד רקומים הנקשרים מסביב ומונחים על השמשה הקדמית, ועתה הוא מוכן לקבל את הברכה. הכומר המברך מצטרף אל בני המשפחה, ולאחר שהוא נושא את ברכתו ומברך את הרכב בחיים ארוכים ונסיעה טובה, מופעלים קפצונים קטנים המתפוצצים ברעש לפני הרכב ומעלים עשן. בשלב הזה פותחים בני המשפחה את בקבוקי הבירה בזה אחר זה ושופכים את תוכנם מסביב לרכב תוך שהם "שוטפים" בבירה סביב-סביב את כל חלקו התחתון של הרכב.
שטיפת הרכב עם בירה… (צילום: איציק גונן)
לאחר שהרכב נשטף בבירה ואף ביין מכל צדדיו, מתפנה המשפחה לתמונה קבוצתית יחד עם הכומר ועם משפחות החברים שהגיעו גם הם לטקס. המשפחה וכלי הרכב נוטפי הבירה והיין מצולמים מכל כיוון בידי "צלם חתונות" מקצועי, המסדר את המשפחה והחברים בפוזות שונות בחזית הרכב, כשהילדים הקטנים אוחזים במשאיות הצעצוע שלהם. הרכבים הבאים בתור לקבל את הברכה עומדים בסבלנות וממתינים לתורם, אף אחד לא צופר או מאיץ באלה שלפניו, והכל נעשה בנחת, ברצינות ובכוונה מלאה.
תמונה קבוצתית עם הכומר והמשפחה המורחבת (צילום: איציק גונן)
לפני שאנחנו עוזבים את המקום, בדרך לאוטובוס האוסף את כל המוצ'ילרוס בדרכם ללה-פז, אני אומר לסיבו ואמנון, עמיתי למסע, עכשיו תארו לכם שרכב כזה, שעכשיו קיבל ברכה מיוחדת מהכומר ונשטף בבירה וביין, יוצא מכאן בנסיעה ובדרך עושה תאונת דרכים, מה יגידו בני המשפחה, ובמה יתלו את הסיבות לתאונה, האם בברכה עצמה? או במברך? ואולי הם יחשבו שהתקמצנו על הבירה ולא שפכו מספיק ממנה על הרכב? האם הם יאשימו את הבתולה מקנדלריה שאולי איבדה מכוחה, או שיודו לה כי אולי ללא ברכתה הנזק בתאונה היה גדול יותר? כך או כך נראה לי שגם תאונה, אם תתרחש לרכב שקיבל ברכה, לא תמנע מהבוליביאנים והפרואנים, להמשיך ולהגיע לכאן עם רכביהם מכל רחבי בוליביה ופרו, ולקבל את ברכתה של "בתולת הקנדלריה".
אמנון, סיבו ואני במהלך מסענו לפרו ובוליביה (צילום: חואן)
* תודה לפרופ. נחום מגד, שחלק מהכתוב בפוסט הזה נשען על דברים שכתב בירחון 'מסע אחר'.
