אני שמח במיוחד שהגעתי לדרום קוריאה. למה? כי בכלל לא הייתי אמור. על פי הספר, הייתי אמור לבקר בימים הקרובים בהונג קונג, סין ויפן - שלוש מדינות שמזכירות את דרום קוריאה לא מעט - ובכל זאת, עדיין סגורות בגלל מגיפת הקורונה. המדינות בסביבה נמצאות במרחק גיאוגרפי כל כך קרוב, אבל מרחק שנות אור מההצלחה המסחררת של דרום קוריאה בהתמודדות עם המגיפה. איך המדינה בה אני נמצא ניהלה את המשבר בלי שום סגר? כל הסודות כאן
הרב של בית חב״ד בסיאול נחת מחו״ל ממש ביום שבו הגעתי מהיעד האחרון שלי, כך שאת בדיקת הקורונה שחובה לעשות תוך שלושה ימים מרגע הכניסה לדרום קוריאה עשינו יחד. ״זאת בדיקת הקורונה הראשונה שאני עושה מאז תחילת המסע״, אמרתי לו. הייתי בטוח שהוא יהיה מופתע, או שלפחות יעביר ביקורת על ההתמודדות של דרום קוריאה עם המגיפה, אבל לא - הוא סיפר לי כמה דברים על הקורונה בדרום קוריאה שהפתיעו דווקא אותי.
מצב הקורונה במזרח הרחוק
בסין לא יכולתי לבקר כי היא סגורה לתיירים עוד מתחילת המגיפה. האמת היא שגם העדפתי לא להגיע ולהיתקל בטעות במרק עטלף. ביפן, המצב יותר טוב אבל עדיין לא, ואפשר להכניס תיירים בטיול מאורגן שכמעט בלתי אפשרי למצוא (וניסיתי!), ככה שגם על יפן דילגתי. בערך מאז תחילת מגיפת הקורונה יש גם שמועות שהונג קונג הולכת להיפתח בקרוב לתיירים, אבל שמועות נשארו שמועות ובלי שבוע בידוד אי אפשר להניח כף רגל במדינה.
ובכל זאת, מה שונה בקוריאה?
הנה עובדת מעניינת - בדרום קוריאה מעולם לא היה סגר. לעומת סין, יפן והונג קונג שעדיין סגורות לתיירים מחשש לעלייה במקרי הקורונה, תאמינו או לא - השמיים של דרום קוראיה תמיד היו פתוחים.
בטח תחשבו שזה אומר שהקורונה השתוללה פה. אבל תנו לי להפתיע אתכם - מתוך אוכולוסיה של מעל 50 מיליון אנשים, נרשמו בדרום קוריאה כ-20 אלף מקרי מוות מהמגיפה, מספר נמוך בהשוואה.
איך הם עשו את זה?
• בדיקות - הכניסה לקוריאה מותנית בבדיקת קורונה לפני ההמראה ואחת נוספת תוך שלושה ימים לאחר הנחיתה, כך שקשה מאוד לפספס חולה מאומת שנכנס למדינה. בנוסף, במהלך כל תקופות הקורונה הקשות סופקו בדיקות בחינם - והמון.
• הסברה - איך עודדו אנשים להיבדק? הסברה. קראתי שאפילו בכניסה לבניינים עמדו מסבירים רשמיים של הממשלה שהסבירו לאנשים את החשיבות של שמירה על הגיינה. המידע הגיע לכל אזרח בקלות ובנגישות.
• שקיפות - ההנחיות היו די יציבות כי תמיד הוסבר מה עומד מאחוריהן. בהקשר של ריחוק חברתי למשל, מראש יצאו הנחיות ברורות כמה צריך להתרחק בהתאם לכמה מקרי קורונה יש בסביבה. כך שבקלות היה אפשר להבין עם מי, מתי, כמה ולמה אפשר להיפגש מבלי לחשוש שההנחיות לא מובנות.
• מסיכות - המסיכות לא זרות במזרח. מי שטייל במזרח עוד לפני הקורונה יודע שזה מאז ומתמיד היה חלק מהנוף. זה אולי מסביר למה גם היום, כשכבר אין חובה ללכת עם מסיכה במקומות פתוחים, הרוב עדיין שמים מסיכה.
• הכל פתוח, לפחות חלקית - חשוב להגיד שהאוכלוסייה בקוריאה די ממושמעת, כך שהייתה מערכת אמון הדדית שאפשרה פתיחה של הכל מהכל - ממקומות עבודה עד לבתי קפה מסעדות וברים. ההנחיות ברורות, וכולם מקשיבים להן כך שאין באמת צורך לסגור דברים. כששאלתי את הרב איך זה שלא היה צריך פה סגר, הוא ענה בחצי קריצה ״לא צריך לסגור אנשים שגם ככה סגורים בתוך עצמם״. האמת, שזה נכון.
לא הכל ורוד
כתבתי היום על מדינה שהתמודדה בצורה יוצאת מן הכלל עם מגיפה שהשפיעה על כל העולם. אבל חשוב לציין שקנסות הקורונה היו פה גבוהים במיוחד, שלאורך תקופה ארוכה בידוד התקיים רק במתקנים ממשלתיים, ושלקח קצת זמן עד שהקוריאנים התאפסו על עצמם ולמדו להתמודד עם המגיפה. אז לא הכל ורוד, אבל היי - הייתם שמים את דרום קוריאה כמדינה אדומה? כנראה שלא.
אם מדברים על קורונה - מצרף לינק לאתר בין לאומי שנותן את הנחיות הקורונה הכי מדויקות. הוא אתר מומלץ, אבל אני ממליץ במיוחד לבדוק תמיד בכמה אתרים במקביל. ההמלצה הכי גדולה שלי - אל תתנו לקורונה לעצור אתכם. אפשר לטייל כמעט בכל מקום, אפילו בדרום קוריאה :)
לכל הבלוגים שפורסמו עד היום >> https://www.lametayel.co.il/blogs/4174554
להצטרפות לקבוצת וואטסאפ שקטה עם הבלוג בכל יום >> https://chat.whatsapp.com/HETx2JRGizX78bgR10rLRy
