האמת, לא חשבתי שאעמיק חקור לתוך הוקאידו. אבל אז הגיעה הפתעה, ואני אוהבת הפתעות.
דניאל, קרוב-רחוק שגר באי עם אשתו יורי, בדיוק לקח 3 ימי חופשה מהעבודה (ביפן זה המון). לא היו להם תוכניות מיוחדות, וכך זכיתי לבלות איתם יום שלם וקסום.
אחרי קפה ענק בסטארבקס שבקניון AEON, ממש מול תחנת הרכבת, נכנסנו לאוטו ונסענו לשמורת Daisetsuzan. ממה שבדקתי אין תחבורה ציבורית לשם, כמו גם לפארקים האחרים בסביבה, אז יש לשכור רכב אם אתם לבד.
בלב השמורה נמצאת הפסגה הגבוהה ביותר בהוקאידו, ששלג מכסה אותה גם באביב. צוות הפארק יאמר לכם בלקוניות ששבילי ההליכה המאתגרים אל הפסגה סגורים בשל השלג. ועדיין, בפסגה תוכלו לראות מטיילים עם ציוד סקי שגולשים כל הדרך למטה. דניאל ויורי אומרים שהאנשים ביפן נמנעים ככל האפשר מלהגיד “לא” כדי לא לבאס את בן שיחם. לכן יגידו שהשבילים סגורים, אבל ממש לא יגידו שאסור לכם לטפס.
אבל אם לא באתם להתחכם, אפשר בעונה הזו להעפיל לפסגה ברכבל שנוסע קרוב-קרוב לנוף שמתחת, לשכור (בחינם) זוג מגפי גומי למעלה, ולצאת להדס בשלג שעומקו מטר וחצי לפחות – חפשו את הסרגל ממש ביציאה. ההר גם משופע בגייזרים של מי גופרית – עמודים של אדים צהובים בעלי ריח חזק. אלה האדים שמרחפים מאחוריי בתמונה למעלה. אבל ההצגה האמיתית, לפחות בעיניי, היא המאבק החינני בין הלבן והירוק שניטש בשיאו של האביב.
כשמיציתם את השלג והקנאה בגולשים, רדו חזרה ברכבל וצאו לחפש את הבריכה הכחולה המסתורית. שביל ההליכה הארוך-ארוך המתוח סביבה יספק לכם רגעים ארוכים של לבד ושלווה.
כדי לא לתת את הרושם שהוקאידו היא הרים ושלג ומים ותו לא, אספר גם שהאביב הוא עונת הצבעונים והלוונדר. בסוף מאי חלקים גדולים באי מתכסים מרבדים מטורפים של לוונדר, בעיקר סביב העיירה פוראנו (Furano). עד כדי כך, שיש תחנת רכבת בפוראנו שפועלת רק בעונה כדי להביא מבקרים לצפות בפלא. אנחנו הגענו בראשית העונה, אבל גלידת הלוונדר כבר הייתה מוכנה. הטעם? סגול-ורוד משהו.
בפוסט הבא נתחיל להדרים לכיוון היציאה מהאי, ונגיד יפה שלום לכמה מפלאי המאות הקודמות, וגם לכמה מאכלים מוזרים ומופלאים. הישארו עמנו!
