עיר בטריפ
האראר (Harar), עיר במזרח אתיופיה. אתר מורשת של אונסקו, העיר הרביעית בחשיבותה למוסלמים (אחרי מכה, מדינה ואתם יודעים מי השלישית). מוקפת חומה ומלאה בסמטאות. בתים צבועים בצבעי גלידה. העיר עצמה גדולה יחסית ורובה מצוי מחוץ לחומה. העניין כמובן מצוי בתוך החומות וסביבן. מסחר ער בכל פינה. והעיקר, העיקר באזור זה הוא המסחר בצ'אט או מה שנקרא במחוזותינו בציון צמח הגאת. (הרדבול התימני) צמח ממריץ מחד וממסטל קלות מאידך.
ובכן, האזור הוא מרכז גידול הגאת. אולי המרכז הגדול בעולם. אתיופיה לא מוציאה אותו מחוץ לחוק כי זה אחד מענפי הייצוא המכניסים ביותר של המדינה. הצמח מיוצר הן לצריכה מקומית ומיוצא לג'יבוטי, סומליה וכמובן לתימן. נלעס בעיקר על ידי גברים וכמות המתמכרים אדירה. בעיירה סמוך להאראר מצוי השוק הגדול ביותר לצ'אט , ממש הבורסה העולמית. 24 שעות ביממה השוק פעיל, כאוס צפוף. רעש, צלצולים, כייסים וצבעים.
מוכרים וקונים צ'אט (גאת) גם אנחנו קנינו “זר” כזה לניסיון
גם מזון גשמי בשוק
וגם טיפוסים נוספים. המון צבע במקום אך התמונות לא יצאו משהו. הנה אחת לדוגמה:
בעיר עצמה קבוצות עיזים בכל פינה. הן לועסות את העלים היבשים והמיותרים. לא מושפעות מ"סגולות" הצמח ומשמשות ככלי לשמירת ניקיון העיר מעודפי הגאת.
העיר מוסלמית וזכתה להכרה כעיר סובלנית לכל הדתות. אנשים נינוחים. ילדים יפים. שפע הזדמנויות צילום. החומה נמוכה ואינה מרשימה אך החבילה כולה מעניינת למדי ומיוחדת. ילדים מקיפים אותנו, מבוגרים מתעניינים. ממש כיף. אנו נודדים בסימטאות. נכנסים לבתים מדהימים (בית מגורים - אמנם מוכן לביקורינו אך בוודאות לא מוזיאון מלוקק). כל הרכוש המשפחתי הביתי מזה דורות מוצג על הקירות בשלל צבעים. תחושת מציצנות מסוימת לאורח חיים שונה.
בפתח המספרה המקומית ליד שער העיר
שער העיר (אחד מכמה)
טיפוס ידידותי, גם ליד השער
איזה צבעים
צבעי גלידה בכל סימטה
גם מקרוב
וגם מרחוק
קצת מותגים
מהתמונות החביבות עלי
גם זו.
מסחר בסמטאות. האישה מוכרת שום ובצל. הגבר לועס צ'אט.
חניון בפאתי העיר
לילה מגיע. החשכה עוטפת. האראר אינה מוכרת בזכות חיי לילה תוססים. יש מספר מסעדות מקומיות טובות, אך האטרקציה לתיירים המועטים היא האכלת הצבועים. ספק מנהג מקומי עתיק, ספק מלכודת תיירים. אבל מה שאין ספק הוא שזה משהו ייחודי למקום. אין כאלה במקומות אחרים. בפרבר של העיר, לאור פנסי כלי הרכב בצעקות ושריקות קורא המאכיל לצבועים לבוא. אלה חיות בר לא מאולפות. הם לפעמים באים, לפעמים לא. לפעמים בודדים לפעמים עשרות. הם מגיחים מהחשכה ונכנסים לאור הפנסים. מתקרבים בחשש ואוכלים מידו או מהסל המוחזק בידו. מי מהתיירים הרוצה להאכיל מתיישב לידו ובעזרת מקל מאכיל את הצבועים. הם עוברים ביננו. מחזה ביזארי שלא ראיתי כדוגמתו. החשכה, התאורה של כלי הרכב, הצבועים המסתובבים בין הצופים. צעקות ושריקות המאכיל. שווה כל ביר (מטבע מקומי) שעלתה האטרקציה.
איש הצבועים
אוואש
להאראר הגענו בטיסה לשדה התעופה בדירה דאווה (Dire Dawa) הסמוכה. ומשם חזרנו בנסיעה של יומיים לאדיס. בדרך הארוכה עצרנו לביקור בפארק אוואש (Awash).
בדרך ניתן להתרשם מתנופת הפיתוח האדירה העוברת על המדינה. מסילת ברזל חדשה נסללת בפרויקט ענק בין אדיס לנמל בג'יבוטי. זה יהיה מוצא הים של אתיופיה וציר המסחר העיקרי של המדינה. זו אחת מהשקעות התשתית המהותיות באתיופיה. הרוב נבנה על ידי חברה סינית. הרים נחתכים, גשרי ענק נבנים. הקצב רצחני. באתיופיה יש אובססיית גשרים ואסור חד משמעית לצלם אותם.
כיום הכביש מג'יבוטי לאדיס מפוצץ באין ספור משאיות. עם השלמת הרכבת התעבורה האדירה הזו תנותב אליה. בינתיים הכביש הוא פחד אלוהים.
הנוף בדרך משתנה מאזורים פוריים וירוקים לאזורי סוואנה יבשים. שבטים שונים מאכלסים את האזור. חלקם ידידותיים ופתוחים לתיירים וחלקם ממש לא ואנו מוזהרים מראש להימנע מצילומים וממצבים רגישים.
פארק אוואש כולל בתוכו את נהר אוואש עם מפלים ידועים אך כמות המים הזורמים בהם בתקופה זו דלה יחסית ומאכזבת. עמק הנהר נחשב לערש המין האנושי. המעבר האבולוציוני לדמוי אדם הולך על שתיים התבצע כאן לפני למעלה מ- 3 מיליון שנים. שרידי שלדים מתקופות אלה התגלו ומוצגים כיום במוזיאון הלאומי האתיופי באדיס.
מבחינת חיי הבר, יש חיים בפארק אך באזור המתוייר העסק יחסית צנוע. גם כך יש הזדמנויות צילום וגם צילומי הקיטש, כפי שנוכחתי גם ביתר אתיופיה, נראים סביר ולא דביקים.
בפארק אוואש
גם כשמנסים לבצע התפייטות קיטשית – אתיופיה מראה את עוצמתה
עוזבים את האזור ומתקרבים לאדיס. ואז חווים תופעה חדשה וייחודית לאתיופיה. כביש אגרה הראשון נפתח לפני מספר שבועות. 60 ק"מ של אוטוסטראדה מדהימה וריקה כמעט לחלוטין. נהגי המשאיות לא הפנימו שזמן שנחסך שווה לכסף ובודדים מנצלים אותה.
בפרברי אדיס מסתיים הצ'ופר. כל התנועה מתנקזת שוב לכביש בפרברים ועשרה הק"מ האחרונים בדרך למלון נמשכים לנצח בפקק אין סופי.
