נפאל- פסגת העולם

ההמראה מנתב"ג והנחיתה בשדה"ת הבינלאומי בקטמנדו ממחישות יותר מכל את ההבדל העצום בין העולם המערבי לעולם השלישי. טרמינל קטן, מעופש וחמים בוא אי אפשר למצוא בית קפה של ארומה וגם לא נעלי ספורט או מכשירים אלקטרוניים בזול. ביציאה מהשדה דופקים על החלונות אינספור נהגי מונית אשר מנסים לצוד את התיירים שזה עתה נחתו במדינה. עוד לפני כן, חתמו לי בדרכון ויזה של 3 חודשים כי לכמה זמן הגעתי- יומיים, חודש או שנה לא באמת היה לי מושג. בהליכה אחרי נהג המונית, 4 חבר'ה עם תיקים גדולים ניסיתי להבין איך הנהג חושב שנכנס כולנו יחד לאותה המונית. אך בהחלט אין דבר העומד בפני כוח הרצון של נהגי המונית בנפאל לכסף. הנסיעה לכיוון רחוב התאמל, רחוב התרמילאות הראשי בקטמנדו, ברחובות הצרים שיכולים לגרום לקלסטרופוביה, כבישים לא סלולים עם פרות מהלכות להן על הדרך וביוב שנוזל בכל פינה אשר מקפיץ את רפלקס ההקאה ולא אופיינית למרחב העצום והאינסופי שיש לטבע הנפאלי להציע אך מאוד אופייני לקצב החיים של המקומיים.

על ההליכות ברחובות קטמנדו אפשר לכתוב מגילה שלמה. אזור התאמל מפוצץ בחנויות תרמילאים שנמשכים לכל חנות וחנות עם פרצוף שדורש רחמים וקצת כסף כדי לקנות ציוד טיולים זול, טוב וחיקוי, או איזה של, צמיד או חולצה למזכרות הביתה. האוכל הנפאלי מבחינתי הסתכם ב2 מילים- דל באט- מנת אורז עשירה במרק עדשים ותפו"א חריפים אשר עולה בסביבות ה2.5 שקלים בעיר הבירה ואפשר לקבל 2 מילואים של הקערה אחרי שמסיימים.

לבלוג הפייסבוק שלי: https://www.facebook.com/NitzanBackpacker/

את האמת? הגענו לנפאל בשביל לצאת להרים, להרי ההימלאיה העצומים והמרשימים. עוד בישראל החלטנו שהטיול לאוורסט יהיה הטיול הראשון שלנו בנפאל ודרך החברה של שי הנפאלי הוצאנו את האישורים לטיול ובנוסף קנינו כרטיס טיסה הלוך חזור לכפר לוקלה (250 דולר) שנמצא בתחילת הטיול למחנה הבסיס של האוורסט והוא מעגלי. בנוסף קנינו כרטיס טיסה לבייג'ינג מראש כדי שלא יעלה המחיר לקראת ההמשך (520 דולר).

אחרי לילה לבן מהתרגשות וישיבה על גג הגסטהאוס עם חבר'ה לשמיעת אינפורמציה השארנו את חפצנו המיותרים בגסטהאוס ותפסנו מונית לשדה התעופה המקומי. שדה התעופה הפנימי קיבל כל מיני שמות חיבה בקרב המטיילים והדוחק וחוסר הסדר בו בהחלט הצדיקו אותם. מכיוון שהטיסות ללוקלה יוצאות כל בוקר ובערך בשעה 10 מסתיימות כי אין ראות ומזג אוויר נורמלי בהרים ומכיוון שמוכרים כרטיסי טיסה עד השעה 14:00 בצהריים אז העצבים עולים וצפים והדחיפות בין הפורטרים הנפאלים המקושרים שדוחפים לסדרנים את השטרות של האירופאים. בגדול- מי שכמונו קנה כרטיס טיסה ל12 בצהריים זה חסר סיכוי לעלות לטיסה. אחרי פעמיים שחזרנו אחה"צ עצבניים ומתוסכלים לגסטהאוס ובעל המקום ממש ריחם עלינו הבטיחו לנו שנגיע ב6 וחצי בבוקר למחרת ואנחנו נעלה על הטיסה הראשונה להר ולשם שינוי כך קרה.

הטיסה עצמה מיוחדת. מטוס המכיל 14 נוסעים ללא תא טייס רשמי ודיילת שמברכת אותך בנמסטה ומכבדת אותך בצמר גפן לאוזניים להגנה מרעש חריג וסוכרית טופי. הטיסה היא בין פסגות ההרים בהימלאיה ושדה התעופה בלוקלה, הנחשב למסוכן בעולם עקב אורכו הקצר (500 מטרים) והתהום שמחכה בסופו, נגלה אחרי 45 דקות.

הכפר לוקלה שוכן בגובה 2,800 מטרים מעל פני הים והוא בסיס היציאה והחזרה מהטיול. אחרי קבלת המוצ'ילות ורישום בעמדה (הצבא חותם לך בפרמיט כל כמה כפרים) התחלנו בצעידה באוויר המדהים. הטרק עצמו מרהיב ביופיו כאשר מתחילים מנוף ירקרק עם טראסות גידולים לצד הדרך וגשרים אדירים שחוצים נהרות זורמים. עם המשך המסע הנוף משתנה ונצבע יותר ויותר בלבן. במסלול עצמו שמרנו על עיקרון מניעת מחלת הגבהים שאומר שלא ישנים בלילה יותר מ500 מטרים גבוה יותר מהלינה בלילה הקודם. בלילה הראשון ישנו בכפר מונצ'ו, ריח הקמין הממכר יוצא מכל ארובה של סלון בכפר והאוכל הנפאלי המקומי, משחקי הקלפים והמילק תה בפוט המדהים אחרי כל יום מאמץ זה אושר מתמשך ונותן את הדרייב ליום המחרת. ביום השני של ההליכה ואחרי לילה אחד מגיעים לנאמצ'ה באזר העיירה המרכזית בעלייה להר והבירה של בני השרפה.

אנחנו הלכנו לקצה הכפר וישנו בגסטהאוס טיבטי של בחור מקומי שטיפס לפסגת ההר כבר פעמיים והיום רק מתרפק על הזיכרונות המתוקים. לצערנו לא היה בסלון המקום קמין כמו שנהוג בכל מקום בו מטרקים בנפאל. נחנו 2 לילות במקום עקב ההמלצה לבצע זאת בגובה 3,500 מטרים וכעבור יומיים המשכנו הלאה. אחרי שעוברים את גובה ה5,000 מטרים כבר הנוף מוצף בקרחונים, מהכפר לובוצ'ה למעשה.

העלייה וההגעה לגוראק שאפ שהוא ה"העלאק כפר" (שני בתי אירוח) בגובה 5,140 מטרים תפסה אותנו מופתעים מכיוון שלא היה בשבילנו מקום לינה והציעו לנו לפתוח אוהל בחוץ. היינו מאוד מבולבלים ולבסוף שנייה לפני שהחלטנו לחזור למטה הסכימו להכניס אותנו לחדר של הפורטרים הנפאלים- איזה כיף! באותו אחה"צ החלטנו ללכת למחנה הבסיס של מי שמטפס למעלה עד פסגת ההר. המזג אוויר היה ככה ככה ובגובה 5,300 מטרים ממש רואים את המטיילים הולכים בקצב צב ומסתובבים סביב עצמם עקב הקושי הפיזי והנשימתי בגובה הרב. מחנה הבסיס נראה כמו מקום אפל, מאין מובלעת בין פסגות ההרים ומהווה הבסיס לחלומם של לא מעט מטפסים.

בלילה כולם מתקבצים סביב הקמין המחמם, שותים מילק תה ומחכים למנת האוכל החמה שבעלי המקום מבשלים ללא הפסקה. בבוקר קמנו בשעה 4, המעלות היו בסביבות ה15 מתחת לאפס והמטרה של כולם היא הגעה לקאלה פאטר- סלע כמו במלך האריות (5,550 מטרים) אשר משקיף על ההר הגבוה בעולם ועל הסגנים שלו בזריחה. כל אחד עם פנס ראש וכולם יחדיו יוצרים מאין נחש פנסי ראש בחושך ההימלאי, לכולם מטרה אחת והיא הגעה בזריחה, לאט לאט רואים פנסים מסתובבים או נעצרים והנחש נהפך לבודדים. כשהגעתי לתצפית הגיעה אליה עוד לפני בחור דני שמיקם טוב את המצלמה המטורפת שלו ושנינו היחידים שזכו לראות את הזריחה במלואה לכל שלל צבעיה המרהיבים באותו הבוקר. לצערי, המצלמה שלי שבתה בקור ולא תיעדה את הרגע הקסום.

פתחתי סניקרס שמתי בסלולרי אריק איינשטיין ונהנתי. מה שהפך למנהגי אחרי מאמצים ששווים את זה בהמשך טיולי.

בסיפור הבא הטרק סביב הר האנפוראנה וטרק האגמים הקפואים.

מוזמנים לאהוב ולעקוב בבלוג שלי בפיייסבוק:https://www.facebook.com/NitzanBackpacker/