באותו הקיץ שברתי את השיא שלי, 6000 מטרים מעל פני הים. מאז הכל התחיל להידרדר.
הגעתי להרים בהתלהבות יתרה. חצי שעה מרגע שהמנוע דמם בכניסה לעיירה הקסומה במורדות האנדים, אחרי נסיעת לילה של שמונה שעות מהבירה וכבר נרשמתי לטרק הראשון - שיוצא בעוד שעה. פרקתי וארזתי מחדש את התרמיל הקטן שלי ועליתי על המיניבוס שהגיע לאסוף אותנו אל נקודת המוצא לקרחון. היו עליו תרמילאים מכל האכסניות באיזור ומסתבר שגם כמות לא מבוטלת של תיירים מקומיים. המדריך התחיל לדבר, בספרדית קולחת, ולא הפסיק, במשך כל השעתיים של הנסיעה. בדקות הראשונות היתי בטוחה שהוא תכף יעצור ויעבור לאנגלית, אבל לא. הדרת זרים של ממש. הספרדי הנחמד מההוסטל, שישב לידי, הואיל בטובו לתרגם ולסכם עבורי כל חמש דקות של בירבור למשפט וחצי ובין לבין גם הצלחתי לתפוס קצת תנומה. הטרק היה עוצר נשימה, פשוטו כמשמעו. האוויר היה דליל מאוד. והטבע, במלוא עצמתו, מרהיב ובלתי נתפס.
לפני ההרשמה דאגתי לוודא עם הבחור בדלפק הקבלה שזה טרק שמתאים להתחלה. ההליכה הייתה לא מאסיבית אבל השינוי המשמעותי בהבדלי הגובה היה חד מדי וכבר בצעדים הראשונים הרגשתי שנהיה קשה. לא מבחינת הרגליים, אלא הראש. התפתיתי ונעניתי ללעוס עלי קוקה שאמורים היו לעזור. המדריך נצמד אלי וניסה, בשברירי מילים, להתענין ולראות מה איתי אבל העדפתי שיעזוב כדי שאוכל להתרכז פשוט בלנשום.
הדרך חזרה עברה במסעדה כפרית בצד הדרך בה הזמנתי גירסא מקומית למרק עוף מכובס עם אטריות שהיה סביר ומשביע אבל עם העלייה בחזרה למיניבוס התחלתי להרגיש לא טוב. אמרתי לחוויאר לצידי שיש לי בחילה. בג'נטלמניות רבה הוא עזר לפתוח חלון וגם הביא לי שקית, שהתבררה כנחוצה ומועילה במיוחד כי דקה אחרי היא התמלאה בתוכן הקיבה שלי. זאת היתה הקלה גדולה. התוכנית להמשך הערב הייתה ארוחת ערב במסעדה מומלצת במרכז העיירה עם רון, הישראלי שהכרתי בטרק. בניסיון להתארגן ולהתקלח במקביל להתאוששות נשכבתי לכמה דקות עד שהגוף אותת לי להתקרב לכיוון האסלה. הספקתי להגיע אבל למרבה הצער המכסה היה סגור. לפעם השנייה כבר הספקתי לפתוח אותו. גם לשלישית. כתבתי לרון שהתוכניות מבוטלות ודחיתי ביום את הטרק הבא שנרשמתי אליו כבר למחרת.
נראה שהגוף שלי צריך לנוח עכשיו וזה לגמרי בסדר, כי יש לי מספיק במה למלא כרגע את הזמן.
